שנתיים
שנתיים. זה התחיל בשש וחצי בבוקר. "מי המטורף שנוסע עם אופנוע בשעה כזו?". התעוררתי מחלום, והבנתי, זה לא אופנוע. זה סיוט. אזעקות. מיד לתפוס את הילדות, המקלט נעול, איזה מין ועד בית אתה שלא זוכר איפה המפתח? אה כן, אצל השכנה. הזוועה לבשה צורה. איפה הצבא? איפה המשטרה? זה לקח מעט מדי שעות בשביל כמה קרובה הזוועה. לחבר נהרג הבן בקרבות, לאחרים נהרגו האחיינים בנובה. קולגה נרצח באופקים עם הבן. בן כיתה נהרג בקרבות. לחברים נרצחו המשפחות, לאחרים נחטפו בני משפחה. הקמפיין הראשון שעשיתי בדרכנו נקרא "כולנו עוטף עזה", נשארתי בקשר עם החברים משם, כולם פונו, כולם שילמו מחיר, היו מי שנרצחו, מי שנחטפו להם יקרים. אני לא רוצה לציין שמות, זה לא שלי. אבל הבנתם. ואני עוד בכלל לא מעגל ראשון. האם כל נקודות המגע הללו עושות את האסון קרוב יותר? אני לא ידעתי לפני שנה ואני עדיין לא יודע. כל עסקת חטופים שחררה מועקה וכאב, ובמקביל הזכירה את מה שאי אפשר, או שעוד צריך, לתקן. כל מפגש עם חבר שעבר את האסון במעגל ראשון מכווץ משהו בלב, וגורם לי לרצות לחזור הביתה, לחבק את הילדות חזק ולהכיר תודה על מה…