AI Rendition of Missiles over the Negev
שנתיים. זה התחיל בשש וחצי בבוקר. "מי המטורף שנוסע עם אופנוע בשעה כזו?". התעוררתי מחלום, והבנתי, זה לא אופנוע. זה סיוט. אזעקות. מיד לתפוס את הילדות, המקלט נעול, איזה מין ועד בית אתה שלא זוכר איפה המפתח? אה כן, אצל השכנה. הזוועה לבשה צורה. איפה הצבא? איפה המשטרה? זה לקח מעט מדי שעות בשביל כמה קרובה הזוועה. לחבר נהרג הבן בקרבות, לאחרים נהרגו האחיינים בנובה. קולגה נרצח באופקים עם הבן. בן כיתה נהרג בקרבות. לחברים נרצחו המשפחות, לאחרים נחטפו בני משפחה. הקמפיין הראשון שעשיתי בדרכנו נקרא "כולנו עוטף עזה", נשארתי בקשר עם החברים משם, כולם פונו, כולם שילמו מחיר, היו מי שנרצחו, מי שנחטפו להם יקרים. אני לא רוצה לציין שמות, זה לא שלי. אבל הבנתם. ואני עוד בכלל לא מעגל ראשון. האם כל נקודות המגע הללו עושות את האסון קרוב יותר? אני לא ידעתי לפני שנה ואני עדיין לא יודע. כל עסקת חטופים שחררה מועקה וכאב, ובמקביל הזכירה את מה שאי אפשר, או שעוד צריך, לתקן. כל מפגש עם חבר שעבר את האסון במעגל ראשון מכווץ משהו בלב, וגורם לי לרצות לחזור הביתה, לחבק את הילדות חזק ולהכיר תודה על מה…
כתבתי את השתיל מתישהו בשנתיים האחרונות. אני יכול לומר עליו הרבה, על איפה שהוא פוגש אותי. זה השיר הראשון שהפך לביצוע באלבום. ישבתי באחת בלילה בחדר ועבדתי עליו, עשיתי טסטים על המוסיקה עם סונו, לראות איך זה מרגיש. הבת זוג שלי נכנסה לחדר ואמרה לי שיש קטע. לא תגובה טריוויאלית ממנה. המשכתי לעבד אותו עד שהייתי מרוצה. ידעתי שאני רוצה שנועה פארן, חברתי ללהקה וחברת ילדות אהובה, תקליט את השיר הזה. באולפן אמרתי לה שאני מדמיין את זה נקי מאוד, כמעט טקס זיכרון. היא הבינה אותי מהר, גדלנו על הטקסים הללו. במקום מסוים הם היו אירוע שיא לסולנים, למי שחיפשו להבין בימוי והעמדה. קצת עצוב שהשיעורים הראשונים בהופעה הם טקסי זיכרון. לפעמים אני חושב על חברים פוסט-טראומטים שהתאבדו, לפעמים אני חושב על ההורים השכולים. עבורי השיר הזה הוא תחינה עדינה, אנא, מה עוד נשאר לנו אלא רק לקוות שהילדים יהיו בסדר - והנה מלחמה, וגם זה נלקח. ועוד מילה. אבא שלי היה קורא לנו שתילי זיתים. והנה שיר על שתיל. לפעמים אני חושב על מה הוא היה אומר על המלחמה. אין לי מושג.השיר יופיע בספר השירים שאני עובד עליו.לביצוע: https://www.youtube.com/watch?v=qGl6nF8DSIo השתיל /…