שנתיים. זה התחיל בשש וחצי בבוקר. "מי המטורף שנוסע עם אופנוע בשעה כזו?". התעוררתי מחלום, והבנתי, זה לא אופנוע. זה סיוט. אזעקות. מיד לתפוס את הילדות, המקלט נעול, איזה מין ועד בית אתה שלא זוכר איפה המפתח? אה כן, אצל השכנה.
הזוועה לבשה צורה. איפה הצבא? איפה המשטרה? זה לקח מעט מדי שעות בשביל כמה קרובה הזוועה. לחבר נהרג הבן בקרבות, לאחרים נהרגו האחיינים בנובה. קולגה נרצח באופקים עם הבן. בן כיתה נהרג בקרבות. לחברים נרצחו המשפחות, לאחרים נחטפו בני משפחה. הקמפיין הראשון שעשיתי בדרכנו נקרא "כולנו עוטף עזה", נשארתי בקשר עם החברים משם, כולם פונו, כולם שילמו מחיר, היו מי שנרצחו, מי שנחטפו להם יקרים. אני לא רוצה לציין שמות, זה לא שלי. אבל הבנתם. ואני עוד בכלל לא מעגל ראשון.
האם כל נקודות המגע הללו עושות את האסון קרוב יותר? אני לא ידעתי לפני שנה ואני עדיין לא יודע. כל עסקת חטופים שחררה מועקה וכאב, ובמקביל הזכירה את מה שאי אפשר, או שעוד צריך, לתקן. כל מפגש עם חבר שעבר את האסון במעגל ראשון מכווץ משהו בלב, וגורם לי לרצות לחזור הביתה, לחבק את הילדות חזק ולהכיר תודה על מה שיש.
אל המלחמה נכנסתי כהורה בעורף. החיים עצמם דופקים על הדלת. אין בגנים מקלט אז אין מסגרות. אנחנו עם הילדות בבית, רצים למקלט, ממפים גינות ומקלטים, מדברים בין ההורים, מכילים את הגננות המבוהלות, מחפשים פתרון לילדים. אני חיפשתי פתרון יצירתי, דיברתי עם העירייה, עם מי שאפשר. בסוף מצאו פתרון. זה לקח חודש ומשהו, אבל הצליחו לחזור למסגרות מוגנות. איפה היו הנחיות מדינה? איפה היה הטיפול המהיר? מזל שהייתה קורונה אני אומר, לפחות התרגלנו להיות עם הילדים בבית. לפחות אפשר לצאת שיפגשו חברים. לפחות אפשר להעמיד פנים שיש משהו נורמלי. אבל מול כל כל הורה שחוזר מהמילואים, וכל פעם ששמעתי מחברי שנתנו חודשים בעזה, ביהודה ושומרון, בלבנון על המחיר המשפחתי, האישי, הלב חזר להתכווץ.
בדרכנו שאלו אותי מה עושים. אני לא ארחיב על כל מה שעשינו, כי זה המון, וזה לא המוקד כאן, אבל מצאתי מה. למפונים, לחיילים, לקהילות, למשפחות החטופים. העשייה הכניסה משמעות בתקופה שבה הכול הרגיש תלוש מדי. אולי חודש או חודשיים עסקנו רק בעבודת סיוע. לאט כשהצלחתי להרים את הראש מהתופת הבנתי שהעצב פינה מקום לכעס, וכעס הוא מתנה נהדרת. אם תתעל אותו נכון, אם תבין מה המקור שלו – תוכל לגדול. כעסתי על הממשלה שהפקירה את העוטף ואת העורף. כעסתי על הצבא שכשל ממש. כעסתי על הפוליטיקאים שכשהייתה להם הזדמנות לשנות את המצב הם היססו. כעסתי על עצמי שאני לא עושה מספיק. חשבתי שצריך לעשות, לחקור למה זה קרה ולהגיע לאמת. מישהו צריך לתת דין וחשבון. יותר מזה, אנחנו צריכים לצמוח למקום טוב ואין צמיחה בלי להבין את הזוהמה שפשטה. אותי למדו שמלחמות נגמרות רק בהסכמים, בשלום. צריך להבין איך השלום הזה נראה ביום שאחרי, ואיך זה פוגש את התהליך שהתחיל לפני המלחמה. את הסכמי אברהם, את הסעודים, את כולם.
הייתה המון עשייה בשנתיים האחרונות. הכעס הפך לתקווה. זו לא תקווה מהסוג שממלא את הלב שלי בשירה. זו יותר התחושה שהעולם ממשיך, משתנה והשינוי הזה מביא איתו דברים. אני מאמין שהכעס שלי התפתח, שהוא תועל למקום הטוב הזה שמאפשר את הצמיחה שהשינוי מביא. יש בי דאגה, כמו לא מעט מאיתנו. אני מפחד שהמלחמה לא תגמר, שהכוחות הקיצוניים יגברו, שעוד לא גילינו את המחיר האמיתי של המלחמה על החברה. אני מביט בעיניים כלות איך ההשחתה, השקרים, הקרב על כסף, כוח וכבוד, נוכחים ביתר שאת במנהיגות. חוסר הביטחון העצום בחברה, ברחובות, במוסדות, שאנחנו חשים נובע מזה. מגיע לנו לחוש ביטחון. מגיעה לנו הידיעה שיש לנו הזדמנות שווה לחיים, לתקווה, לצמיחה. אנחנו נצטרך להאבק על חקיקה ומדיניות, תקציבים שיופנו למקום הנכון. נצטרך לעבוד ביחד למען המקום הטוב שמגיע לנו.
זה יקרה כשתהיה כאן ממשלה אחרת.
שנתיים אחרי אני מאמין, באמת באמת מאמין, שכשזה יגמר הדברים יהיו טובים יותר לכולם. לישראלים, לפלסטינאים, לכל תושבי המזרח התיכון. יש אנשים שאומרים לי שעוד נשלם את המחיר, שהעולם יבוא איתנו חשבון על האלימות ועל המלחמה, אם הוא לא התחיל כבר. אני חושב שאנחנו כבר עכשיו משלמים, אני מצטער על כל החפים מפשע, אצלנו ואצלם. כואב לי על כולם, אבל עם אשמה לא בונים עתיד. יום יבוא, ואולי הוא לא רחוק, והמלחמה תגמר. ואנחנו נצטרך לבנות עתיד. נצטרך להסתכל אחורה ולומר – היינו במקום קשה, אלים ומדמם, אבל בנינו ממנו משהו חדש. הידיעה הזו מרגישה כמו התחלה של תיקון.
