אומרים שצריך לחגוג הישגים, אז הנה הישג. בשנה האחרונה השתתפתי בתוכנית של ספריית פיג'מה האמריקאית, Sephardic Stories Initiative. סיימתי את התכנית השבוע.

במסגרת התכנית למדנו, כתבנו, ודייקנו סיפורים המעוגנים המורשת התרבותית של יהדות המזרח. אני מתאר לעצמי שיש מי שירימו גבה וישאלו למה צריך סיפורים כאלו, שהתשובה הפשוטה היא העדר ייצוג. אנחנו מכירים הרבה סיפורי שטעטל, קיבוץ, קום המדינה וכו'. כמה סיפורים אנחנו מכירים על החיים של יהודים באימפריה העות'מאנית, בעיראק, באיראן? מעט. הנה תרגיל מחשבתי, תנסו לדמיין את החיים של הרמב"ם. באיזו שפה הוא כתב, דיבר, מה אכלו, איך נראו ברחובות? לרוב האנשים לא תהיה תשובה טובה. או לפחות לא כזו שמעוגנת בתמונת דמיון הגיונית. ההיסטוריה היהודית היא שורה של סיפורים בשלל מדינות ומקומות, חלקם מערביים, חלקם אירופאים, חלקם באסיה או אפריקה ואפילו דרום אמריקה. ילדים לא נהנים מהעושר התרבותי הזה כי הוא פשוט לא נמצא בהישג יד. התכנית נועדה לתת מענה לכך ולייצר סיפורים חדשים.

ברמה המקצועית, זה היה אירוע נהדר ספרותית. לפגוש סופרים אחרים ולנהל איתם שיח כשווה בין שווים, ללמוד, לחקור, לשתף, ללמוד ולבקר. זו הזדמנות נדירה מאוד. מלאכת הכתיבה היא אירוע בודד מאוד. למצוא את עצמי במסגרת, עם סופרים אחרים, ללמוד מהם, להשתתף ולשתף – זה פתח אצלי משהו. קודם כל כתבתי המון. סיימתי לכתוב שלושה ספרים בשנה, שני ספרי ילדים וספר נוער. לא בטוח שכולם מתאימים לתכנית, אבל עצם הכתיבה הייתה מדהימה. היכרתי סגנונות כתיבה, קיבלתי משוב, למדתי על הכתיבה דרך מישוב. ערכתי טקסטים, שלי, של אחרים. אני בסוף השנה הזו סופר יותר טוב ממה שהייתי לפני שנה, וזה המון.

ברמה האישית, זה היה אוויר לנשימה. השנתיים האחרונות היו כבדות וחונקות. העיסוק שלי בפוליטיקה ועשייה חברתית לא הוסיפו לחיים עצמם. הכתיבה היא אירוע מאפשר. הוא מחזיר את הרצון לחלום, לדמיין, הוא מתחזק אופטימיות. אלו היו שנתיים פוריות במיוחד. אלבום, שירה, כתיבת הספרים. הן חיזקו אצלי מקומות שאני אוהב, ועזרו לי להמשיך להאמין באדם דרך היצירה. איפה שיש תרבות, שיש דמיון, יש תקווה.

אני מסיים את השנה הזו עם הרגלי כתיבה ויצירה טובים יותר. עם אמונה באדם. אמונה בעצמי כיוצר, ככותב. ומי יודע אולי גם הספרים יצאו לאור.