בעומס העשייה עולה תמיד השאלה, האם אני עושה משהו נכון? האם העשייה האינטנסיבית שאני נמצא בה, שלא בהכרח מתרגמת לשטף של פרסומים, היא הנתיב הנכון ביותר לקידום קריירת הכתיבה שלי. כתיבה היא מסע איטי מאוד. סיימתי את כתב היד של "רות המכשפה" לפני חודש וקצת, קיבלתי השבוע את ההערות של קוראי הבטא. הספקתי להגיש את הספר למלגה בעבור קורס הוצאת ספר באנגלית. במקביל השלמתי ספר ילדים נוסף שהגשתי לקול קורא. השתתפתי בסמינר כתיבת שירה ואני עמוק בעריכת ספר השירה. זה המון עשייה, אבל היא בלתי נראית לקהל. אני לא מוציא טיוטות באמצע עבודה, חצאי דברים. אני מאמין גדול בלהביא את הדברים למצב של מוצר שלם ומוצלח. עדיין לא שם עם החומרים.

בינתיים, השוק עובד. השבוע התקיים צומת-קון, כנס פנטזיה גדול של צומת ספרים. בקרוב יש את עולמות, אחר כך את אייקון, ושאר כנסי הסצנה הישראלית. אני לא מגיע אליהם. קשה לי עם הזמנים, אין לי כל כך מה למכור חוץ מספר אחד מודפס, ובכלל יש לי גם עבודה ועסק שאני מתחזק. פניתי אחוז זמן מסוים מחיי למלאכת הכתיבה, אני מושקע בזה ומשקיע בזה, אבל האם אני מפספס משהו?

השאלות הללו מציפות ברגעים לא מתאימים. הייתי חולה השבוע, ישנתי המון, נתתי לגוף כוחות. על פניו אתה אמור לחזור כמו פנתר, להסתער על היעד. דווקא השקט שהתפנה עורר את כל סימני השאלה הרגילים. האם אני בנתיב הנכון? האם טעיתי בדרך וצריך לחשב כיוון מחדש? או כמו שניסחתי למישהו פעם, איפה קדרת הזהב בתום הקשת?

התשובה, ההו כה הולסאם עד כדי כאב, היא שהכול נכון והכול לא נכון. כנראה שטעיתי. כנראה שאני טועה. כנראה שאני לומד. כנראה שזו הדרך. כנראה שאין קדרת זהב והמסע הוא חלק מהעניין. עצם זה שאני עסוק בשאלות הללו הוא חלק מהצמיחה וההתפתחות שלי ככותב. יום אחד אמצא בי את הכוחות ללכת ליום שלם לכנס למכור ספרים. אולי הגיע הזמן להשלים את ההרצאות שאני מעביר, לשדרג ולחזור להסתובב בספריות ומקומות אחרים. אני עובד על הכנת התשתיות למה שאני מכין. יהיו אנשים יותר פושרים ממני, יהיו אנשים פחות פושרים. איט איז וואט איט איז.

ועכשיו חזרה לעריכות.