קראתי ב"הארץ" כי דינה דיין, המתמודדת לראשות מפלגת העבודה, שכרה את צוריאל "הערבים נוהרים" שרון. המאסטר מיינד של ההסתה של ביבי. הנה תזכורת עגומה:

<iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/Q2cUoglR1yk" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

בכתבה היא מציינת שהוא לצידה ושזה התיקון שלו או מה שזה לא יהיה. לא איכפת לי שזה התיקון שלו. צוריאל שרון עשה את פיסת הטינופת הגדולה ביותר שהייתה כאן בתעמולה בשנים האחרונות. הערבים נוהרים היה ונשאר הסתה גזענית. ראש הממשלה התנצל עליה וצריך לכפר עוד הרבה יותר. זו לא ישראל, זה לא מי שאנחנו.

בכנות, אני חושב שאם אתה מתיימר להוביל ולהנהיג מחנה פוליטי, הדבר הראשון שאתה צריך לעשות זה לא לשכור את אותם אנשי קריאייטיב ויועצים שעשו הון ושם מלהשמיץ, לשקר ולהסית נגד המחנה שאתם מתיימרים להיות חלק ממנו. אל תשכור את האנשים שעשו הון מלעבוד נגד הערכים שאתה רוצה לייצג. זה עניין כל כך פשוט, זו מנהיגות ערכית אמיתית.

צריך להתחיל לומר בקול – אם אתם תומכים של מי ששכרו את האנשים הללו, אתם תומכים בזה שירקו לכם בפנים, שהסיתו נגד החברים שלכם, שהשמיצו את תפיסת העולם הערכית שלכם. אני קורא מכאן לכל הטוענים לכתר, די להיות נמושות תאבי כוח שמתים להיבחר ולא משנה מה. תגדלו עמוד שידרה ערכי, מוסרי ותפסיקו להסתמך על אנשים כאלו.

כתבתי מאמר לדה-מרקר בנושא שילוב חרדים באקדמיה, וההתנגדות שלי לכיתות מעורבות. אפשר לקרוא אותו כאן. בשורה התחתונה אני גורס כי לאקדמיה יש תפקיד בבניית ההסכמה החברתית בישראל דרך מפגש בין קבוצות שונות, בצורה לא מתווכת וישירה, תוך דיון מתמיד על ידע. אם ישראל חפצה בשילובם של חרדים, ערבים, דתיים וחילונים, זה לצד זה, הרי שעבור רבים מהם האקדמיה זה המקום בו המפגש מתקיים, בו הגטאות הבסיסיים מתפרקים. זו גישה מאוד ממלכתית באופיה, שמאמינה שיש ממלכה שמורכבת מקבוצות, שהגיעו להסכמה חברתית.

במאמר תגובה תקף אותי ד"ר רם פרומן מהפורום החילוני, תוך שהוא מדגיש את דעתו בכך שהחילונים רוצים להיות מיעוט. ד"ר פרומן מתנגד לממלכתיות וחושב שהיא אסון. אני לא מסכים, ועניתי לו תשובה מורכבת וארוכה בעמוד הפייסבוק שלי, והנה היא גם כאן:

תגובתו במהלך יום העצמאות של השר בנט כי סטודנט עלום צייץ מחשבון רשמי של שר בממשלה תגובה שלא אושרה עם אף גורם מוסמך צריכה להדליק שורה ארוכה של נורות אדומות. יודע כל מנהל תקשורת כי העוצמה הרבה הגלומה בפרסומים ברשתות החברתיות דורשת בקרה מתמדת ואישור של המנהל או גורם רשמי אחר. בהתאם, ההיגיון אומר כי אותו ציוץ, שהתוכן שלו הכשיר אלימות כנגד הורים שכולים, היה יכול להתפרסם רק באישור של גורם מוסמך. במידה וכפי שטוען השר, הדבר קרה בטעות ולא אושר עם איש, הרי שיש לשאול שאלות קשות לגבי האופן בו ניתנים אישורים בלשכתו של השר לפרסומים שונים, למי יש גישה למידע ומדוע סיסמאות והרשאות מחולקות כלאחר יד. עצם קיומן של שאלות אלו מעורר חששות לגבי האופן שבו מתנהלת אבטחת המידע במשרדי השרים, בטח ובטח במשרדו של השר בנט.

נפתלי בנט. קרדיט: העמוד הרשמי של בנט בפייסבוק

בנט איננו שר זוטר והמידע לו הוא נגיש הינו רגיש ומסווג. הוא חבר בקבינט המדיני-ביטחוני, ולפי כל הפרסומים השונים שותף סוד בכיר למהלכים הרגישים ביותר של ממשלת נתניהו. כשר במעמד בכיר הוא נדרש למשנה זהירות לגבי המידע שברשותו ולאבטחת מידע. ההתייחסות המזלזלת כלאחר יד לגישה לחשבונות וחלוקת סיסמאות לסטודנטים זוטרים בלשכה, מדאיגה. האם ישנה תרבות ארגונית חולה בסביבתו של בנט? הרי גם בעבר, במהלך מבצע צוק איתן, נקשר שמו להדלפת מידע סודי, הפעם אליו, ממקורבו תא"ל (מיל.) אביחי רונצקי. האם התייחסות זו של בנט למידע רגיש היא רעה חולה בקרב כל מקורביו? האם בסביבתו של בנט התייחסות לסיסמאות וגישה היא כלאחר יד?

בנט-גייט היא סימן מדאיג של ניהול חסר אחריות. ההודעה הרשמית שיצאה לאחר הפרסום שציינה כי סטודנט עלום שם פרסם. מי הוא אותו סטודנט? האם הוא עבר תדריך מסודר? מי אמון על תדריכים אלו? בנוסף יש לשאול האם השב"כ או שירות המדינה תדרכו כראוי את השר בנוגע לפרסומים רשמיים היוצאים מטעמו. ככל הידוע, המדינה איננה מספקת הנחיות רשמיות בנושאים אלו. דווקא השר בנט, שר האמון על מערכת החינוך העוסקת בין היתר באתגרים שמספקת המדיה החברתית היה צריך לדרוש ולהקפיד חומרה כקלה בנושא זה. חלק ממערכות הביטחון הישראליות נוקשות מאוד בנהלים שלהם בנוגע לכל השימוש במחשבים ונגישות למידע. ראוי יהיה אם שר הביטחון ילמד מהנהלים בצה"ל בנוגע לנושאים אלו.