קול ענות חלושה

למרות שאני אומר לעצמי כל סוף שבוע "עזוב, אל תקנה עיתונים, תקרא באינטרנט", איכשהו הם תמיד מתגלגלים לסלון. לאחרונה אני מופתע ממידת השטחיות של העיתונים היומיים הגדולים, למרות שלפעמים אתה יכול למצוא איזו פנינה קטנה שמסתתרת לה בין בליל הכתבות. השבוע היא לא נמצאה. אתם בטח אומרים "חביבי, מה הסיכוי שהתקשורת לא תפעל השבוע ככלב השמירה של הדמוקרטיה?", ובכן מסתבר שהוא יותר גבוה ממה שחשבתם. אודה שאת "הארץ" לא קראתי בסופ"ש, אבל במעריב נדמה שחוק הנאמנות לא היה מעולם. בידיעות הסתפקו בכתבת שער השואלת האם ישראל נהיית פאשיסטית. התשובה היא לא תחקיר מעמיק בנוגע למאמצי החקיקה השונים, אלא שיח אקדמי בעיקרו והתממויות של לאומנים ידועים מימין. מה שנקרא, לא כלב שמירה, מקסימום פודל מדובלל.

מה שכן, ידיעות שמו על השולחן אקדח טעון ושמו "השיח הישראלי החדש". בין השורות עלתה קריאה ברורה לתחום את השיח הפוליטי של הבחירות הבאות לנושאים הבאים: מימין, לאומני ישראל, דתיים קיצוניים ושלל אנשים שהדם והאדמה עלו להם לראש. משמאל, ליברליזם ואיכות סביבה. שאלת האג'נדה הופכת להיות מהותית. האם קיימת הנהגה המציבה פתרון אידיאולוגי בימים אלו? התשובה היא לא. אבל מרבית הפעמים השיח שמציעים בשמאל ובימין הוא כרוניקה ידועה מראש של הסדר שהפתרון שלו ברור לכולם. זה כמו לראות קומדיה הוליוודית קלאסית, כולם מכירים את הקלישאות, אבל אתה בכל זאת רואה. ידיעות העלו על השולחן שיח מסוג אחר שהדים לו יכולנו לראות בניסיונות של ח"כים כניצן הורוביץ ושלי יחימוביץ'. ליברמן וחבורתו מהווים את הסמן הבוטה של השיח הזה בצד הימני של המפה. מי יהיה הסמן בשמאל?

ובנימת סיום ושבת שלום – מי מגיע להפגנה היום בערב?

לא אוכל את השטויות

סוף שבוע בפתח. ביום שבת צפויה להיות הפגנה נגד הצהרת הנאמנות של ליברמן. נכתב הרבה עליה, ובחלק מהמקומות אף הגיבו ביצירתיות מתבקשת. יש גם עצומה ואפשר לשלוח מכתבים אישיים לראש הממשלה. האם זה ישנה משהו? בינתיים נראה שהשמאל רדום. השמאל-מרכז, זה שאמור לייצג את הרוב במדינה הגיב בנמנום רבתי. קצת קריאות גנאי, קצת האשמות. בוז'י הרצוג קרא תיגר על ברק. ביג פאקינג דיל. בשמאל הקשה יותר מארגנים הפגנות וזועמים. אבל במרכז – דממה. מה קרה לשמאל אתם שואלים? זה לא עניין של פעילים, זה עניין של הנהגה. יש אג'נדה. היא צועקת מכל מקום. אבל למה המנהיגים לא מרימים אותה? אולי הבעיה היא בעצם השאלה. מנהיגות צומחת מלמטה, היא נלקחת וניתנת במקביל. כל מי שעומדים למעלה מנסים לקחת אותה בכוח ולא הצדיקו עדיין את עצמם עם מסר ואמירה. יש דור שלם של צעירים שבוערים מזעם. נמאס להם מהגנאי שמצמידים להם. "תל אביבים", "נהנתנים" וכו'. יאללה יאללה, לכו קברו את עצמכם, תפנו את הזירה ותודו בקול – נכשלנו. אחרי הכול, עוד שנתיים בחירות. אני לא חושב שצריך להתעורר מאוחר מדי ולשאול – "אלוהים ישמור – מה קרה כאן!?".

חזל"ש. כמה ענייני חוק, צדק וזכויות אזרח על הפרק. ראשית, אפליה מתקנת. אני בעד. אני חושב שאם יש 20% ערבים בישראל, אז לפחות שיהיה להם ייצוג של 20% במוסדות הדמוקרטיים השונים. בדבר ביקורת שהתפרסם היום נאמר על ידי יו"ר לשכת עורכי הדין חיפה, נאמר כי האחוזים של הערבים בקרב שופטי ישראל הוא רחוק מלהיות מספק. במחוז הצפוני 37% מהשופטים ערבים. במחוזות מרכז 0% ובשאר המחוזות בין 2-4%. האמת, פייר, מספר לא מועט. יש אלמנט מחנך בכך שאדם יהודי יכול להשפט אצל שופט ערבי. זה שוויון זכויות במיטבו. תמיד יש סיפורים קורעי לב על הערבי שתרם את כל איברי גופו לחרדי התורן, או משהו בסגנון. אולי הגיע הזמן שיהיו גם סיפורים על הפושע היהודי שנשפט בחומרת הדין אצל ערבי או שקיבל חמלה והזדמנות שנייה על ידו. כולנו שווים בפני החוק, את הדרמה הדימיון מייצר, אבל יש משמעות לסימבוליות של הדברים.

המשך יבוא. קצת מאוחר.

מפלצת מתחת למיטה

מתחת למיטה שלנו יש מפלצת. היא שחורה ומכוערת, והיא ניזונה מהפחדים שלנו. אנחנו שמנו אותה שם. נתנו לה לגדול בשקט והזנו אותה מכל החרדות שלנו. מהחרדות מהזר והאחר, מהחרדות הביטחוניות שלנו, החרדות היהודיות שלנו. אנחנו פוחדים מהנאצים והמפלצת גדלה. אנחנו פוחדים ממחבלים והיא משמינה. אנחנו פוחדים שהילדים שלנו ילכו ברחוב ויקרה להם משהו – והיא מתפטמת לה וצומחת, וכבר אין לה מקום מתחת למיטה. אז אנחנו ישנים עם המפלצת בחדר, ואנחנו מפחדים ממנה, אבל היא כבר כל כך גדולה. היא מסתכלת לנו בעיניים כשאנחנו מתעוררים, היא מלווה אותנו כשאנחנו מנסים לנקות את הבית, ובעצם בגלל שהתרגלנו אליה אנחנו שוכחים שהיא עושה את רוב הלכלוך והבלאגן. כולנו גרים עם מפלצת והמפלצת הזו גורמת לנו להיות היסטריים, לחוצים, גזענים, שונאי אדם, פסימיים ובעיקר גורמת לנו לדאוג לתחת שלנו. אתם זוכרים שפעם גרנו עם אנשים אחרים בחדר? המפלצת אכלה אותם.
המפלצת הזו חוגגת בזמן האחרון. בכנסת היא חוגגת גזענות באופן בוטה וקשה. היא לוחשת לנו באוזן "הם לא משלנו, הם לא כמוך – הם האחר". אבל האחר הזה מחזיק באותה תעודת זהות לפעמים, והאחר הזה לפעמים הוא קורבן ומסכן. לפעמים האחר הזה עשה כל מה שהוא נדרש עד כה בשביל להיות איתנו בחדר הקטן הזה, על שפת הים התיכון – חדר חם ולח, שכל הקירות שבו צועקים את הפחדים שלנו. ובכל זאת האחר בחר לחיות איתנו בחדר. בחר כי הוא אוהב את האדמה, ובא לו לבלות איתך. אז המפלצת עכשיו דורשת שנחזיק לו בגרון, נצמיד אותו לקיר ונצעק עליו "תגיד שאתה בעדנו! תגיד שאין לך בעיה!". היא רוצה שנסתכל לו בלבן של העין ונגרום לו להרגיש אחר ולא שייך. גם אם הרשנו לו פעם לגור איתנו וגם אם פעם ניצלנו את טוב ליבו. גם אם במקרה בגלל שאמא שלו הייתה יהודיה ואבא שלו לא, או אפילו אם הוא בכלל לא יהודי, אלא דוד של בחור ערבי שגר איתנו פעם בחדר, ועכשיו הוא בוחר לבוא. המפלצת מסתכלת לו במכנסיים, בוחנת את התליון שעל הצוואר שלו וצוחקת ברשעות.
כמה שנים אנחנו חיים עם המפלצת בחדר? כמה שנים אנחנו מפחדים? יותר מדי. התרגלנו לכך שהפחדים שלנו מובילים אותנו, שהם מה שגורם לנו לבחור בין טוב ורע, בין האסור והמותר, הרצוי והלא רצוי. התרגלנו לכך שהפחדים שלנו גורמים לנו לעשות את הבחירות השגויות. בעיקר התרגלנו לחיות עם המפלצת. התרגלנו לזה שהיא מנהלת את החדר וכובלת אותנו למיטה. שהיא תפסה את כל שטח המשחקים. מתי ניקח את ידינו ובאגרוף מלא זעם שיונף אל על נגיד למפלצת "לא עוד". לא עוד שנאה ופחד, לא עוד גירוש הגר והתמים. לא עוד כניעה בפני אינטרסים ביטחוניסטיים על פני זכויות אזרח. לא עוד השחתה של הסביבה בשל תאוות בצע. היום המפלצת הרימה את הראש. בואו נכסח לה את התחת.