תרגום: On the Mindless Menace of Violence / R.F Kennedy

רוברט פ. קנדי, אח של, נרצח קצת אחרי שקיבל את מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. ישנם כמה וכמה סרטים המתעדים את יום הרצחו, חלקם טובים, חלקם לא. בכל מקרה מדובר באחת הטראומות של תקופת ההיפים והמאבקים החברתיים לזכויות אזרח בארצות הברית. קנדי היה לוחם גדול נגד המאפיה, בעד שוויון זכויות, ובכלל בחור די יסודי ורציני. הוא היה התובע הכללי הראשי (אמנם זה היה מינוי שאחיו שהיה נשיא עזר לקמבן, אבל הוא היה יותר ממוצלח בתפקיד הזה), ופוליטיקאי מוכשר מאוד. עוד קורבן של אלימות מטופשת. הנה תרגום של הנאום המפורסם ביותר שלו.

על המטרד האווילי שהוא האלימות / רוברט פ. קנדי

המועדון העירוני של קליבלבד, קליבלנד אוהיו, 5.4.1968

זוהי עת לבושה וצער. זהו אינו יום לפוליטיקה. שמרתי את ההזדמנות היחידה הזו, האירוע היחיד שיש לי היום, בשביל לדבר אליכם בקצרה על המטרד האווילי שהוא האלימות באמריקה, המכתים שוב את אדמתנו, חיינו וכל אחד מאיתנו.

אין זה מעניינו של גזע אחד בלבד. קורבנות האלימות הם שחורים ולבנים, עשירים ועניים, צעירים וזקנים, מפורסמים ואלמונים. הם, וזה החשוב מכל, בני אדם, שבני אדם אחרים אוהבים וצריכים. אף אחד- ולא משנה היכן הוא חי או מה הוא עושה – יכול להיות בטוח בוודאות מי יסבול ממעשה חסר הגיון כלשהו של שפיכות דמים. וכל מתקיים עוד ועוד ועוד בארץ זו שלנו.

למה? מה אלימות השיגה אי פעם? מה היא כבר יצרה? שום מטרת קדושים מעונים לא מומשה אי פעם בזכות כדורו של רוצח.

שום עוולות לא תוקנו על ידי מהומות והפרות סדר אזרחיות. הצלף הוא לא יותר מאשר פרצוף בקהל, לא גיבור; ואספסוף בלתי נשלט וחסר שליטה הוא לא יותר מקולו של הטירוף, ולא של ההיגיון.

בכל פעם חסרת טעם בה חיי אמריקאי נלקחים על ידי אמריקאי אחר, בכל פעם שהדבר נעשה בין אם בשם החוק או למען הגנתו, בין אם על ידי יחיד או כנופיה, בדם קר או בתשוקה, בהתקפה אלימה או בתגובה לאלימות – בכל פעם שאנו קורעים את מרקם החיים שאדם אחר טווה בכאב ומגושמות עבורו ועבור ילדיו, האומה כולם נפגעת.

"בקרב בני חורין", אמר אברהם לינקולין, "לא יהיה חיבור מוצלח בין הרוב והרובה,; ואלו המחבבים חיבור מעין זה, בוודאי יפסידו את מטרתם וישלמו את המחיר."

ועדיין נראה כי אנו סובלים מידה גוברת של אלימות המתעלמת מהאנושיות המשותפת לנו, ומכל טענה שאנו מייחסים לתרבותנו. בשלווה אנו מקבלים את דיווחי העיתונות על טבח באזרחי ארצות ניכר. אנו מהללים את ההרג שעל גבי מסכי הטלוויזיה והקולנוע וקוראים לו בידור. אנו מקלים על כל אדם, מכל צללי השפיות, המעוניין לרכוש כל נשק ותחמושת בו הוא חושק.

לעיתים קרובות אנו אנו מכבדים רהב ורברוב ואת מפעילי הכוח. לעיתים קרובות אנו סולחים לאלו המוכנים לחיות את חייהם על גבי חלומותיהם המנופצים של אחרים. ישנם אמריקאים המטיפים לאי אלימות בניכר, אך כושלים במימוש רעיונותיהם בביתם פנימה. יש אמריקאים המאשימים אחרים בהצתת מהומות אך במעשיהם הם הזמינו אותן.

אחדים מחפשים שעירים לעזאזל, אחרים מחפשים קנוניות, אבל מה שברור הוא זה: אלימות מולידה אלימות, דיכוי מביא לתגובת נגד, ורק הניקיון של חברתנו כולה יכול להסיר את החולי מנשמתנו.

שכן יש סוג נוסף של אלימות, איטי אך קטלני ומסוכן כמו היריה או הפצצה המוטלת באפילה. זוהי האלימות של מוסדותינו; אדישות והעדר פעולה ורקבון איטי. זו האלימות המשפיעה על העני, המרעילה את היחסים בין בני אדם, בגלל צבע עורם השונה. זהו ההרס האיטי של הילד הנגרם על ידי הרעב, בתי הספר בהם אין ספרים והבתים שאין בהם לחמם עצמם בחורף.

הם שוברים את רוחו של אדם בכך שהם מונעים ממנו את ההזדמנות לעמוד כגבר בין גברים. והדבר נוגע לכולנו.

לא הגעתי הנה בשביל להציע שורה של תרופות ספציפיות, או מעשה בודד. שכן אנו יודעים מה יש לעשות בשביל תיקון רחב וראוי. כאשר אתה מלמד אדם לשנוא ולפחד מאחיו, כשאתה מלמד אותו שהוא נחות בגלל צבע עורו, אמונותיו, או המדיניות בה הוא חושק, כשאתה מלמד שמי ששונים ממך מאיימים על חירותך, עבודתך ומשפחתך או אז אתה מלמד להתמודד עם האחר לא כאחיך האזרח, אלא כאויב, שאין לשתף עימו פעולה אלא לכבוש אותו, שיש לשעבד ולהיות לו לאדון.

אנו לומדים, לבסוף, להסתכל על אחינו כזרים, אנשים עימם אנו חולקים את העיר אך לא את החברה; אנשים הקשורים אלינו אך ורק בזכות המגורים המשותפים, ולא בזכות המאמץ המשותף. אנו לומדים כי יש בייננו פחדים משותפים, שאיפה משותפת להתרחק זה מזה, ודחף משותף להתמודד עם אי הסכמה באמצעות הכוח. עבור כל אלו אין תשובות מוחלטות.

עם זאת אנו יודעים מה יש לעשות. יש להשיג צדק אמיתי בין אחינו האזרחים. השאלה איננה אילו תכניות עלינו לשאוף לממש. השאלה היא האם אנו יכולים למצוא בקרבנו ובלבבנו את המנהיגות והשליחות האנושית שתזהה את האמיתות הנוראיות של קיומנו.

אנו חייבים להודות ביוהרה הטמונה בהפרדות המזויפות שלנו בין בני אדם, וללמוד למצוא את הקידום האישי שלנו תוך החיפוש אחר קידומם של אחרים. אנו חייבים להודות בקרבנו כי עתיד ילדינו לא יכול להבנות על צערם של אחרים. אנו חייבים להכיר בכך שהחיים הקצרים הללו לא יצטיינו ולא יועשרו דרך השנאה והנקם.

חיינו על הכוכב הזה קצרים מדי והעבודה אותה יש לבצע גדולה מכדי שנניח לרוח רעה זו להמשיך ולשגשג בארצנו. וברור שלא נוכל להביס אותה עם תכנית או החלטה.

אבל אולי אנחנו יכולים לזכור, ולו רק למשך זמן מה, שאלו שחיים עימנו הם אחינו, והם חולקים עימנו לאותו רגע קט את החיים; לזכור שהם לא חושקים בדבר, ממש כמותנו, מלבד אותה הזדמנות לחיות את חייהם עם שליחות ושמחה, לזכות במידת הסיפוק וההגשמה שהם ראויים לה.

וודאי שהקשר הנוצר הודות לאמונה המשותפת והמטרה המשותפת, יכול להתחיל וללמד אותנו משהו. וודאי שאנו יכולים ללמוד, לכל הפחות, להסתכל על אלו שסביבנו כאחינו בני האדם, ובוודאי אנו יכולים להתחיל לעבוד קשה יותר בשביל לרפא את הפצעים שבקרבנו, ולהיות בלבבנו אחים ואנשי דרך ארץ כבעבר.


בטקסט המקורי נכתב Bullet ו-Ballot, משחק מילים על כדור ופתק הבחירה בקלפי. חשבתי שרוב ורובה מתאים כחתליף.. כמו כן יש משחק על המילה Appeal שמשמעה הוא גם חיבור וגם חיבה.

On the Mindless Menace of Violence

City Club of Cleveland, Cleveland, Ohio
April 5, 1968

This is a time of shame and sorrow. It is not a day for politics. I have saved this one opportunity, my only event of today, to speak briefly to you about the mindless menace of violence in America which again stains our land and every one of our lives.

It is not the concern of any one race. The victims of the violence are black and white, rich and poor, young and old, famous and unknown. They are, most important of all, human beings whom other human beings loved and needed. No one – no matter where he lives or what he does – can be certain who will suffer from some senseless act of bloodshed. And yet it goes on and on and on in this country of ours.

Why? What has violence ever accomplished? What has it ever created? No martyr's cause has ever been stilled by an assassin's bullet.

No wrongs have ever been righted by riots and civil disorders. A sniper is only a coward, not a hero; and an uncontrolled, uncontrollable mob is only the voice of madness, not the voice of reason.

Whenever any American's life is taken by another American unnecessarily – whether it is done in the name of the law or in the defiance of the law, by one man or a gang, in cold blood or in passion, in an attack of violence or in response to violence – whenever we tear at the fabric of the life which another man has painfully and clumsily woven for himself and his children, the whole nation is degraded.

"Among free men," said Abraham Lincoln, "there can be no successful appeal from the ballot to the bullet; and those who take such appeal are sure to lose their cause and pay the costs."

Yet we seemingly tolerate a rising level of violence that ignores our common humanity and our claims to civilization alike. We calmly accept newspaper reports of civilian slaughter in far-off lands. We glorify killing on movie and television screens and call it entertainment. We make it easy for men of all shades of sanity to acquire whatever weapons and ammunition they desire.

Too often we honor swagger and bluster and wielders of force; too often we excuse those who are willing to build their own lives on the shattered dreams of others. Some Americans who preach non-violence abroad fail to practice it here at home. Some who accuse others of inciting riots have by their own conduct invited them.

Some look for scapegoats, others look for conspiracies, but this much is clear: violence breeds violence, repression brings retaliation, and only a cleansing of our whole society can remove this sickness from our soul.

For there is another kind of violence, slower but just as deadly destructive as the shot or the bomb in the night. This is the violence of institutions; indifference and inaction and slow decay. This is the violence that afflicts the poor, that poisons relations between men because their skin has different colors. This is the slow destruction of a child by hunger, and schools without books and homes without heat in the winter.

This is the breaking of a man's spirit by denying him the chance to stand as a father and as a man among other men. And this too afflicts us all.

I have not come here to propose a set of specific remedies nor is there a single set. For a broad and adequate outline we know what must be done. When you teach a man to hate and fear his brother, when you teach that he is a lesser man because of his color or his beliefs or the policies he pursues, when you teach that those who differ from you threaten your freedom or your job or your family, then you also learn to confront others not as fellow citizens but as enemies, to be met not with cooperation but with conquest; to be subjugated and mastered.

We learn, at the last, to look at our brothers as aliens, men with whom we share a city, but not a community; men bound to us in common dwelling, but not in common effort. We learn to share only a common fear, only a common desire to retreat from each other, only a common impulse to meet disagreement with force. For all this, there are no final answers.

Yet we know what we must do. It is to achieve true justice among our fellow citizens. The question is not what programs we should seek to enact. The question is whether we can find in our own midst and in our own hearts that leadership of humane purpose that will recognize the terrible truths of our existence.

We must admit the vanity of our false distinctions among men and learn to find our own advancement in the search for the advancement of others. We must admit in ourselves that our own children's future cannot be built on the misfortunes of others. We must recognize that this short life can neither be ennobled or enriched by hatred or revenge.

Our lives on this planet are too short and the work to be done too great to let this spirit flourish any longer in our land. Of course we cannot vanquish it with a program, nor with a resolution.

But we can perhaps remember, if only for a time, that those who live with us are our brothers, that they share with us the same short moment of life; that they seek, as do we, nothing but the chance to live out their lives in purpose and in happiness, winning what satisfaction and fulfillment they can.

Surely, this bond of common faith, this bond of common goal, can begin to teach us something. Surely, we can learn, at least, to look at those around us as fellow men, and surely we can begin to work a little harder to bind up the wounds among us and to become in our own hearts brothers and countrymen once again.