העיקר הבטיחות

התלבטתי עמוקות אם לכתוב את הדברים בנוגע לאסון בצפית. אני מסתובב עם כאב בטן על העניין הזה. אני לא זוכר בימי חיי הקצרים אסון בסדר גודל כזה במסגרות חינוכיות. אולי בגלל זה כשאני רואה פרסומים רבים הנוגעים לכך שהנהגת המכינה צריכה לחיות עם האסון כל חייהם, שהמעצרים מיותרים ומדובר באנשים ערכיים, אני מתעצבן יותר. הכול נכון ועדיין, זה לא תירוץ או נסיבות מקלות. צריך לדבר על הרשלנות שהובילה לאסון הזה שוב ושוב ושוב עד שהלקח ילמד. יש אחריות המהדהדת על כל מי שלוקח על עצמו להוביל מתנדבים וחניכים, בין אם הם בני נוער ובין אם הם צעירים על סף גיוס ובין אם הם מבוגרים והאחריות הזו מסתכמת בשתי מילים פשוטות:

העיקר הבטיחות.

אי שם בימי תנועת הנוער שלי, כשעוד הייתי מרכז ומדריך בוגר בצופים, צמד המילים הזה שב וחזר על עצמו שוב ושוב ושוב בכל טיול הכנה, בכל ישיבת הנהגה, בכל מחנה קיץ או טיול פסח או מה שזה לא יהיה. לא הייתה ישיבה שלא שבנו ושיננו "העיקר הבטיחות". אבי, שהיה בילדותי ראש התנועה, היה מספר לי לא פעם סיפורי זוועה על חניכים שחטפו סנאדה שלא נכפתה כמו שצריך, שנפלו כי מישהו לא השגיח מספיק. בטיולים משפחתיים שבו ואמרו לנו לא להתקרב לקצה המצוקים, לא לרוץ בשבילים בחיק הטבע, להשאר במסלול ולהקשיב להוראות הבטיחות. כשקיבלתי תפקידי הובלה ואחריות על חניכים ושכב"ג, כל אותם שיעורים קטנים זינקו לי לראש. אף אחד לא רוצה לחזור הבייתה עם בשורות רעות להורים. לא נקע, לא יד שבורה, לא חתך, לא אשפוז, לא בשורות קשות. בסיוטים שלי לא שמרתי על הבטיחות ומישהו נפגע.

האסון בצפית כל כך מקומם בעיניי, כי הוא מקרה קלאסי של אי שמירה על הבטיחות כי "מישהו אמר שיהיה בסדר". ראיתי את העדויות בחדשות. "מישהו אמר לנו בקשר שאם נצא עד שלוש מהנחל נהיה בסדר". מכיניסטים שמתעדים שיטפון בלילה ליד אתר הלינה ואיש לא מדליק נורה אדומה. ילדים שמביעים את החשש שלהם, הורים שעושים את אותו הדבר ומבטיחים להם שיהיה בסדר. אם יש ספק, אז אין ספק. אם אתה לא בטוח בעצמך במה שאתה עושה, אז אל תעשה את זה.
כשיש לך חניכים תחת הידיים, אתה לא מקווה שיהיה בסדר, אתה קורא את כל העדויות, מכל המשתנים השונים, אתה מפעיל הגיון בריא לגבי כל המידעים שקיבלת ומקבל החלטה. ולדעתי, אם יש לך ספק קטן שגורם לך להרים טלפון כדי לשאול עד איזו שעה זה בטוח, רצוי שתמנע מהסכנה. כשיש לך מתנדבים סביבך אתה לא עושה דבר שיכול לסכן אותם משמעותית. היד תמיד רועדת כשאתה מבקש משהו שיכול להיות לו היבט מסוכן. ולפני שמישהו אומר לי נאה דורש נאה מקיים – ביטלנו ב"דרכנו" בחודשים האחרונים אירועים שעבדו עליהם רבות בגלל ספקות קטנים.

אז בבקשה בדיון הנוכחי, אל תיקחו את השיח למקום בו נספר כמה אנשים הם ערכיים, וכמה הם מלח הארץ. ובבקשה בואו נפסיק לריב על הרקע של אנשי המכינה. הדיון הוא גם לא על חשיבותו של מפעל המכינות. יש עשר משפחות שקברו את הילדים שלהן והן דורשות תשובות ובצדק, יש מכניסטים בכל רחבי ישראל שאוזניהן קרויות למה שאומרים בימים אלו.
על כן הדיון והלקח שילמד ממנו, צריך להיות על נושא אחד בלבד:

העיקר הבטיחות.

גרעון דמוקרטי

הצידוק ההיסטורי להקמתה של מדינת ישראל מעוגן בזכויות אדם. זכותה של כל אומה להגדיר את עצמה מעוגנת ברעיונות של שוויון בזכויות ובהזדמנויות. זכויות אדם אלו הן שאפשרו את הציונות, ובנו את הברית בין ישראל למעצמות המערב הדמוקרטיות. הדמוקרטיה הישראלית עיגנה ערכים אלו, שכן אין דמוקרטיה ללא זכויות אדם. היא הכלילה אותם על כלל הקבוצות במדינה במגילת העצמאות. הממלכתיות, עליה נאבקו מימין ומשמאל בשנותיה הראשונות של המדינה, עסקה בכך ללא הרף. מהימין ועד השמאל הסכימו כי המשחק הדמוקרטי הישראלי צריך להתקיים מתוך הכרה בחשיבותן של זכויות אדם. כך למשל המאבק במשטר הצבאי על האוכלוסייה הערבית-ישראלית, אותו הוביל מנחם בגין מהאופוזיציה, נבע מהכרה זו. בג"צ ראה לנגד עיניו את המשחק הדמוקרטי כאשר הכריע נגד סגירת העיתון קול העם, וכן הלאה. העוצמה של המדינה נבעה מההכרה בהסכמה החברתית הזו.

החודש, בקונגרס הישראלי ליהדות ודמוקרטיה, הודיעה שרת המשפטים איילת שקד כי זכויות האדם אינן קודמות לרוב היהודי. יש להעדיף את האינטרס הלאומי היהודי, גם במחיר של פגיעה בזכויותיהן של קבוצות שונות בחברה. אמירה חריגה. רוב הציבור הישראלי, כולל כותב שורות אלו, לא מערער על כך שיהדות ודמוקרטיה הם ערכים שהולכים זה לצד זה, בצמידות. אין להעדיף ערך אחד על משנהו. בעבר נומקה פגיעה בזכויות אדם בצידוקים ביטחוניים, כפי שמקובל משלל שיקולים מוסריים. שקד הודיעה כי לדעתה בעתיד צריך לשים את הדברים על השולחן – הזכות הלאומית שווה יותר, וכי יש לחמש את בית המשפט בכלים חוקתיים התואמים תפיסת עולם זו. בדבריה עשתה שקד נזק חסר תקדים למרקם החברתי הישראלי ולממלכתיות. אמנם שקד מאמינה שהיא מבצרת את אופייה היהודי של המדינה, אך אין בית לאומי ללא דמוקרטיה המקיימת זכויות אדם במלואן.

מה תגיד שקד לדרוזי שאיבד את אחיו בקרב? מה תגיד לבדווית שבנה מסכן את חייו בצבא? מה תאמר לערבי הישראלי המשלם מיסים, בוחר לכנסת ורואה את עצמו כאזרחי ישראלי? מה תגיד ליוצא חבר העמים או לבן לגיורת רפורמית שעבור הרבנות הראשית לא יהיו יהודים לעולם? קבוצות שונות קשרו את גורלן לישראל, ושקד וחבריה בבית היהודי טורקים עליהם את הדלת. הם חותרים נגד אופייה של המדינה כפי שדמיינו אותו מייסדי המדינה. לאחרונה החל לקדם חבר מפלגתה, בצלאל סמוטריץ', את תכנית סיפוח יהודה ושומרון שלו, סיפוח שיתקיים ללא מתן זכויות אדם מלאות לפלסטינים. לדבריו המדינה יכולה להתקיים ללא שוויון זכויות מלא עבורם. "גרעון דמוקרטי" הוא קורא לזה. שקד וסמוטריץ' שייכים שניהם לאותה אסכולה בה הדמוקרטיה היא המלצה. במדינה שהם מדמיינים יש שווים יותר ויש שווים פחות. זו עמדה שנוגדת את ההיסטוריה היהודית ואת הסיפור הישראלי המשותף.

 

שפטים איילת שקד נואמת בבית הנשיאבירושלים, במהלך טקס השבעת 16 שופטים. Minister of Justice Ayelet Shaked speaks during the induction ceremony of 16 judges, at the presidential residence in Jerusalem.

שרת המשפטים איילת שקד נואמת בבית הנשיאבירושלים, במהלך טקס השבעת שופטים.

למה חשוב להכיר את הנהלים – או איך ניצחתי את גג האסבסט של הבניין לידי

לפני ארבעה חודשים החלטתי שנמאס לי מהמפגע הסביבתי שאני גר לידו. אני גר בשטח עירוני, ואני מאמין שבכל סביבה מצופפת מפגעי סביבה צריכים ללכת כמה שיותר מהר כדי לייצר מרחב מחיה מוגן לתושבים. אסבסט הוא אחת החיות החולות של הקידמה. טיילתי במזרח השנה קצת וכל בית שני הוא עם גג אסבסט. זה חומר בנייה זול, ומדינות עולם שני-שלישי שצריכות לתת מענה מהיר לבניה מעדיפות להשתמש בו. גם בישראל זה קרה, ובמשך כמה שנים טובות השתמשו בו בצורה מסיבית בבניה תעשייתית, חקלאית וגם בפרטית. ראיתי בעבר כתבה חזקה מאוד על מפעל האסבסט בנהריה שיצר תחלואה נוראית של סרטן. סיבי אסבסט, במידה והוא נשבר, משתחררים לאוויר ויכולים לסרטן. גם עשרות שנים אחרי החשיפה. זה מאוד מסוכן.

אי לכך, החלטתי שגג האסבסט של השכנים שלי דורש טיפול. אני הולך לגור בשכונה עוד שנים רבות ולא בא לי שאני, משפחתי וחבריי נחשף למזהם הזה. המבנה שלהם הוא אחד היפים בעיר, מבנה תעשייתי ישן משנות ה-1950 שהוסב למגורים. כמו מבנים תעשייתיים ישנים רבים, גם לו גג אסבסט (כ-150 מ"ר), וכמו רוב התושבים העדפתי להתעלם מהבעיה. המצב השתנה כאשר באחד הימים הסתכלתי מהחלון וראיתי שיש בו פיצוצים שונים וסדקים. אור לגילו של הבניין החלטתי שכנראה לא שיפצו אותו שנים, וכשחשבתי על זה, לא זכרתי שבחמשת השנים שאני גר בשכונה ראיתי אותו מתוחזק. אני מאמין שהבעלים מנסה לצמצם הוצאות כי הוא חושב שהוא ימכור את הנכס בקרוב. בגבעתייים, בה אני גר, העירייה לא ממהרת לאשר תמ"א 38 בהיקפים שמשתלמים ליזמים פינוי/בינוי בתוך העיר, אז בינתיים המבנה עומד לו. עבורי זה מקרה NIMBY קלאסי (Not In My Back Yard). אני לא מעוניין במפגעי זיהום בחצר הבית שלי, בטח לא מולי, בטח לא חומרים מסרטנים.

 

שלב I – לקרוא היטב את החוק

חדור משימה, ישבתי במשך כמה שעות ישבתי וחפרתי בכל החקיקה הרלוונטית לפינוי מפגעי אסבסט. החוק די ברור בנושא ומבהיר שלוח אסבסט שלא נצבע מעת לעת יש לפנות. יש נהלים ברורים של המשרד לאיכות הסביבה. העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לכל מי שמחליט לקחת אחריות היא להבין היטב את החוק והתקנות. זה נותן לך המון כוח כאקטיביסט. זה לקח שלמדתי עוד בימי קמפיין ניצחון 2015 אותו הקמתי וניהלתי. כשאתה מבין את החוק קל לך יותר להתווכח, קל להתכונן למאבקים שלפניך. זה מאפשר לך למצוא את הפרצות ולהבין מה האפשרויות שקיימות עבורך כדי לנצח.

 

שלב II – לפנות לעירייה

הרשות המקומית היא לא תמיד האויב. למען האמת, ברוב המוחלט של המקרים היא בעל ברית חזק ושותפה נהדרת. גבעתיים היא אחת הערים הטובות ביותר לאזרח שיש. יש לה צוות מחויב, מראש עיר שפועל למען התושבים במרץ, סגנית ראש עיר שאמונה על תחום הסביבה ואולי יותר מהכול – יחידת איכות סביבה וקיימות, המנוהלת על ידי אדם מקסים, קשוב ונפלא. הצפתי לראשונה את הסוגיה במפגש תושבים עם ראש העיר. ראש העיר מיד הפנה אותי למנהל היחידה. לאחר מספר שבועות (החיים עצמם עיכבו אותי) כתבתי למנהל היחידה מייל שמפרט את הבעיה, תוך שאני מבהיר כי הגג עשוי אסבסט ואיננו מתוחזק ולא נצבע. הדגשתי במייל את כל הפרות התקנות והחוק השונות הנוגעות למקרה. תזכרו, עובדים ברשות המקומית בני אדם שחיים כמונו באותה עיר. השלטון המקומי הוא המפעל המרשים ביותר לדעתי שיש, הוא מורכב מהמון פרטים שנותנים לילות כימים בכדי לאפשר את החיים של המנגנון האנושי הענק. נימוס, דיאלוג והבעת כבוד הם לדעתי חלק בלתי נפרד מהתנהלות מולה רשות המקומית.
לשמחתי, תוך שבוע הגיע מנהל היחידה אלי הביתה, בדק את הגג של השכן, ואמר לי בו במקום שהוא יזמין מהנדס אסבסט מטעם העירייה לבדוק את העניין. שבוע לאחר מכן הגיע המהנדס, צילם את שצריך והודיע לי שימליץ על פינוי המפגע. כמו כן המליץ כי החלונות הפונים לגג בכל האזור יהיו סגורים מפאת החשש לחלקיקי אסבסט. הודעתי על כך לשכנים שלי בבניין, ובשם השכנות הטובה הודעתי לדיירים בבניין עם האסבסט על כך. אני לא הייתי חייב לתת התראה מראש, וגם שוחחתי עם בעלי הבניין (שיחה מאוד לא נעימה), אבל אני מאמין שזה הדבר ההגון לעשות.

אני אדגיש שהדבר החשוב ביותר שעשיתי בשלב זה הוא לבקש העתק מהדו"ח מהעירייה, למקרה שהסיפור יסתבך. תמיד תדאגו לתעד, לשמור לכם סיכומים ולנהל רישום מסודר של הפעילות. לפעמים לוקח המון זמן עד שרואים תוצאות.

 

שלב III – פולואפ ומעקב

זה החלק המסובך יותר. בגלל שקראתי את החוק ידעתי שאת הצו לפינוי הגג צריכה להוציא הועדה המחוזית של המשרד לאיכות הסביבה. חיפשתי אותם באינטרנט, ולאחר שמצאתי את הרכב הועדה, העברתי העתק של דו"ח המהנדס לחבריה. על המייל כיתבתי גם את העירייה. אולי זה לא היה הצעד הכי נכון שלי, אבל הדבר גרם לנושא להיות מטופל מהר. קיבלתי בקשה מהעירייה לעבוד בצורה מסודרת מולם. למרות שחשבתי שטוב להפעיל לחץ מתון, קיבלתי את הבקשה. אין טעם לייצר מתיחות איפה שיש שותפים מחויבים.

לאחר מכן התחלתי בהליך פולואפ מול העירייה אחת לשבועיים בכדי לראות שהדבר לא יתמוסס. נהלים זה עניין של בירוקרטיה, ולפעמים הדברים יכולים להתקע אצל פקיד או בעל תפקיד כזה או אחר. הפולואפ הוא הכרחי כדי לדאוג למערכת להמשיך לעבוד. אחרי זמן מה, הרגשתי שהדברים נתקעו קצת, וגם הפסיקו לענות לשאלות שלי. בשלב זה פניתי גם ללשכת ראש העיר, וזמן מאוד קצר לאחר מכן קיבלתי תשובה כי העירייה אוספת הצעות מחיר לפינוי הגג, ולהערכתם ותוך חודש פלוס/מינוס המפגע יפונה.

 

מה אפשר ללמוד מכל הסיפור הזה?

א. תלמדו היטב את הנהלים.
ב. תתעדו, תשמרו מסמכים.
ג. אל תהססו לנג'ס, לשלוח שאלות, ולעלות לאט לאט בסולם הדרגות.  לפעמים עדיף להתחיל ממי שאמון על הסוגיה ורק בסוף להפעיל את הדרג הפוליטי.

 

ושתמיד נפנה מפגעים בקלות ומהירות.